בלה:

אני בהחלט מאושרת. אני לא יכולה להגיד שאני לא. זה יהיה לא הוגן, לא כלפי ובטח שלא כלפיו. והוא עוד כל-כך מנסה ומשתדל. זה לא הוגן. לא הוגן. לא הוגן...

כמה שנים עברו מאז? שאלה מטופשת. כאילו שאני לא יודעת, כאילו שאני לא חושבת על זה כל יום ויום מחדש, מנסה לעכל את העובדה שהוא איננו ולעולם לא יהיה עוד. כמעט 10 שנים. כל לילה הסיוטים משתלטים עלי, לא נותנים לי מנוח. הסיוטים תמיד שונים אבל הוא תמיד שם. הוא לא עוזב אותי, הוא במחשבותי ביום ובחלומותי בלילה. ואני רוצה מנוח שלעולם כנראה לא אמצא. אני צריכה את המנוח בשביל עצמי ובשביל המאהב שלי.

ג'ייקוב ואני לא ביזבזנו הרבה זמן. הקפיצה ההיא מהצוק הייתה כמו צביטה ביד שעוררה אותי אל המציאות שכל כך לא רציתי להיווכח בה. אותו לילה ג'ייקוב נשאר איתי, מנסה לחמם אותי. הקור הנוראי שהרגשתי לא היה קשור כלל אל הצלילה לתוך מי האוקיינוס הקפואים. אך הקור נבע מבפנים, מתוך ההבנה וההשלמה שכה כאב לי להודות בה. התנשקנו. זה לא עזר לי להרגיש טוב יותר אבל לפחות הסיח את דעתי. אני מתארת לעצמי שזה בדיוק מה שהוא היה בשבילי מאותו רגע, רק הסחת דעת. אני רוצה להאמין שזה השתנה, ושאני אוהבת אותו כי אני יודעת כמה הוא אוהב אותי.

הוא תמיד היה כל-כך תומך. מיד אחרי סיום הלימודים קנינו לעצמנו בית קטנטן בפאתי העיר והתחלנו לעבוד. אני בפורקס והוא בלה פוש. היינו זוג לכל דבר, עם זאת מעולם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא אמר את זה בלי סוף, מקווה שיום אחד אגיד לו משהו בחזרה. הייתי רוצה, באמת שכן, אבל אני לא מסוגלת. אחרי אותה פעם כאשר היינו אצל צ'רלי לארוחת צהריים הנושא מעולם לא עלה עוד.

"אז בלה," שאל צ'רלי בין לעיסות העוף שהכנתי, "יש מה לדבר על חתונה?"

השאלה שכנראה נאמרה בתמימות, הקפיאה אותי על מקומי. "מה זה אמור להביע?" יריתי בחזרה, נלחצת יותר מרגע לרגע.

הוא אפילו לא שם לתגובתי. "טוב, את וג'ייק ביחד יותר משבע שנים. לא הייתם רוצים להביא את זה לשלב הבא?" הוא פנה לבחון את פני.

הרגשתי כל טיפת דם נוטשת את פני. מבלי לשם לב התחלתי ללעוס את שפתי, כמו תמיד כשאני לחוצה. ידו החמה של ג'ייקוב עטפה את זרועי. "בלה, את בסדר?" הדאגה בקולו נשמעה בבירור.

קפצתי מהכיסא, מושכת את זרועי ממנו ומטיחה את הכסא לרצפה. לפני שהדמעות המתקרבות יפרצו, רצתי מהחדר וחמקתי החוצה. התרחקתי מהבית בריצה, עיוורת מהדמעות הזולגות על פני. ג'ייקוב הספיק לתפוס אותי עוד לפני שיצאתי ממגרש החניה.

"בלה, בלה!" הוא אחז בי בחוזקה והצמיד אותי אל חזהו הרחב כמו שעשה תמיד כשפרצתי בבכי. "בבקשה, אל תברחי! אני יודע מה את חושבת בנוגע לזה, אני לא דורש ממך כלום. רק בבקשה, אל תלכי." קולו המתחנן שבר את המחיצה ואני הפסקתי להתנגד וחזרתי איתו לתוך הבית. צ'רלי לא הפסיק להתנצל גם אחרי שאמרתי לו שזה בסדר ושסלחתי. קשה לי לראות אותו מאז ולמרות שאני מנסה להתחמק ממנו מבלי שירגיש, הוא בוודאי יודע ומנסה להשלים עם העובדות.

הבוקר הזה לא שונה מזה של השנים האחרונות. אחרי הסיוט הלילי הקבוע שלי שהעיר את ג'ייקוב משנתו העמוקה, שכבנו חבוקים במיטה במשך כמה זמן. הוא נרדם כמעט מיד וגם אני חשתי מנומנמת בתוך זרועותיו החמות והמרגיעות. לא הצלחתי להירדם ויצאתי מהמיטה לפנות בוקר. התקלחתי באיטיות, נהנית מזרם המים החמימים על עורי. התלבשתי וסידרתי את שערי לקראת יום העבודה. יצאתי למטבח והכנתי לעצמי קפה. ישבתי ליד החלון עם כוס הקפה החמה וספר ישן שנמצא אצלי עוד מימי התיכון. שלא כהרגלי לא הצלחתי להתרכז בספר ומבטי נדד אל מחוץ לחלון, אל היער שרק החל להיראות באור הבוקר החלש. הנחתי את הספר והכוס ויצאתי אל המרפסת שהשקיפה על היער. מחשבותיי נדדו אל יום הולדתי המתקרב. אני אהיה בת 28 בעוד רק כמה ימים. זה נראה הזוי, בלתי אפשרי. הוא יהיה בן 17 לנצח, היכן שלא יהיה... לא. לא לחשוב עליו, דבר טוב לא יצא מזה. שמעתי את ג'ייקוב מפעיל את המים במקלחת ונכנסתי להכין לו ארוחת בוקר.

הוא יצא מהמקלחת, מנגב את שערו במגבת. כשראה אותי, חיוך נפרס על שפתיו. "את יפיפיה כמו תמיד, בלה," אמר בהערצה. הסמקתי.

"אתה גם ככה מקבל ארוחת בוקר, אין צורך להתחנף," גיכחתי לעברו.

הוא צחקק. "זה נכון. אבל אני בטח ארצה גם ארוחת ערב."

צחקנו ודיברנו במשך כל הזמן שאכל. הוא רצה לנסוע לחופשה, למקום חמים, כמתנה ליום הולדתי. ג'ייק תמיד היה מקור האור והחום שלי, מאז אותם ימים נוראיים שאני מנסה למחוק מזיכרוני. מערכת היחסים שלנו, אשר לי נראתה תמיד חד צדדית, ולא בלי צער רב על כך, הייתה אולי הדבר היחיד שעוד החזיק אותי בחיים. בין עבודתו לבין חובתו לחבריו אנשי הזאב, היה ג'ייק החבר היחיד והטוב ביותר שלי.

הוא נפרד ממני בנשיקה ארוכה ונסע משם במכוניתו הישנה. עמדתי בפתח הבית הקטן שלנו, נשענת על המשקוף וחושבת לי עליו. תמיד אוהב, מכבד, אף פעם לא דוחף ולא מכריח. למה הוא לא יכול להיות אהבת חיי? כי המקום הזה כבר תפוס, ענה קול קטן בראשי. התנערתי מהמחשבה, ונכנסתי באנחה פנימה.

ארזתי כריך לעבודה והנחתי אותו בתיק. יצאתי מהבית, ועצרתי שוב על המרפסת, נהנית מהאוויר הקריר והנעים שליטף את פני. בחנתי את היער שוב. משהו בו משך אותי נורא היום. אולי לוותר על יום העבודה, להודיע שאני חולה, ופשוט לצאת לטייל? עדיף שלא. ידעתי שכאשר אשאר לבד ליותר מדי זמן אתחיל לחשוב על דברים לא נכונים. הפצע שוב יפתח, ואני שוב אאבד את היכולת לנשום, ללכת או לשלוט בעצמי. כמה פעמים זה כבר קרה קודם לכן? התקף פתאומי שפשוט מכלה אותי מכל בחינה. להיות לבד במצב כזה זה לא טוב.

נכנסתי למכונית והתנעתי אותה. העפתי מבט אחרון אל היער ומשהו תפס את עיני. דמות קטנה שעמדה למרגלות העצים הגבוהים, כאילו משותקת במקומה. מיצמצתי בעיני בניסיון להבין מי יכול היה להגיע לאזור מרוחק זה מהעיר אך כאשר הסתכלתי שוב לכיוון העצים, לא היה שם דבר. לא נתתי את דעתי על כך, ובמשיכה בכתפי הודיתי בפני עצמי שהשינה שלי לא היתה טובה בזמן האחרון, אולי אף יותר מהרגיל.

הנסיעה לעיר לא לקחה הרבה זמן ומצאתי מקום חניה בלי שום בעיה. עבדתי בספריה הקטנה שהייתה בפורקס. הספרן שעבד שם קודם פרש לפנסיה לפני שנים אחדות, ואני התמנתי במקומו. לא הרווחתי הרבה, אבל אהבתי את העבודה בכל ליבי. הרגשתי שזה מקומי בין הספרים הישנים והמאובקים שמילאו את החלל הקטן של הספריה. רוב הזמן היא הייתה ריקה, אך מדי פעם היו בני-בנוער והמבוגרים מבקרים בה, בכדי כדי ללמוד למבחנים יחד או כדי לשאול ספר זה או אחר.

הגעתי כהרגלי מוקדם מדי, אך להפתעתי המקום כבר היה פתוח. טום, הבעלים הקשיש והחביב של הספריה כבר היה שם. הוא היה מגיע כמעט כל יום, אם בכדי להשגיח עלי ואם כדי לארח לי חברה.

"בוקר טוב, טום." אמרתי כשנכנסתי פנימה.

"אלהים אדירים, בלה, הבהלת אותי נורא," הוא אמר אף על פי שהפעמון שעל הדלת צלצל עם כניסתי. טום היה בערך בן שמונים ועיוור וחירש כמעט לגמרי. עם זאת, הוא דיבר בלי הפסקה. סיפוריו היו משעשעים. אולי בחמשת הפעמים הראשונות. היה לו מאגר קבוע ומצומצם של סיפורים, כולם על עצמו, כולם מומצאים ושקריים בלי שום ספק. עם זאת, הוא היה מספר אותם כל פעם מחדש כשהיה מגיע. חיבבתי את הזקן הסנילי הזה.

הרתחתי לשנינו תה בקומקום הישן שבפינה שנמצא שם בוודאי מיום הקמת הספריה. מזגתי אותו ופניתי אל תום שישב בגבו אלי מול שולחן המחשב.

"מזג האוויר נפלא היום, לא כן יקירתי?" מילמל תום בשקט. הנחתי את כוס התה שלו על השולחן לידו ופניתי להסתכל עליו. כוס התה שלי נשרה מידי מרוב בהלה.

פניו המקומטות של טום היו מושחטות לחלוטין. אינספור שריטות כיסו את עור פניו, מהמצח ועד לסנטר. המחזה היה מחריד אף יותר בגלל הדם שזרם מכמה מהשריטות הללו, נוטף על מכנסיו של הזקן.

"אלוהים אדירים, תום!", צווחתי, "מה...? מה לעזעזאל...?". הזקן פשוט בהה בי במבט מבולבל.

"חכה כאן! אל תזוז, ואני אביא... מגבת או משהו," הוריתי לו, ורצתי בחזרה למטבחון בחיפוש אחר משהו שיוכל לספוג את הדם. בראשי ניסיתי לחשוב אם להסיע את תום לבית חולים או להזעיק אמבולנס כמו גם במקביל לנסות לעצור את הבחילה הנוראית שמראה הדם הניגר גרם לי.

מצאתי סוף סוף מגבת זרוקה באחת הארוניות חזרתי לתום. כאשר הגעתי אליו סובבתי את כסאו אלי כיוון שהוא לא טרח לזוז ועצרתי. בהיתי בו בתדהמה. על פניו לא היה זכר לשריטות שהיו שם רק דקה לפני כן. הוא פשוט המשיך לבהות בי. הרגשתי שראשי מסתחרר והוצאתי כסא, נופלת עליו באפיסת כוחות. מה לעזעזאל?

ניסיתי להסביר לעצמי מה בדיוק קרה שם. השינה, או חוסר השינה ליתר דיוק, היה ההסבר ההכי הגיוני שמצאתי. שמעתי פעם שעייפות קיצונית עלולה לגרום להזיות. אחרי הכל, מעולם לא ישנתי הרבה. היום המשיך בצורה רגילה למדי. מלבד העובדה שכל חצי שעה בערך ניגשתי אל תום לוודא שהוא עודנו חי. מעולם לא שמחתי כל כך כשיום העבודה נגמר.

ערכתי קניות בדרך חזרה הביתה והחלטתי שאכין לג'ייקוב ולי ארוחה שתפצה ולו מעט על היום מורט העצבים. בדרך הביתה פתחתי את חלון המכונית ונתתי לרוח הערב הקרירה לפזר את שערי. החלטתי שלא אתן לאי שפיות הזמנית שלי להרוס לג'ייקוב את היום. כאילו שהוא לא סובל ממני מספיק גם ככה.

החנתי את המכונית וסגרתי את הדלת בטריקה. זה היה מוזר. בשלב הזה ג'ייק כבר מזמן היה עומד על המרפסת ומחכה לי החיוך הגדול והחמים, לשאול איך עבר היום ולקבל את אותו מלמול לא מתחייב. מבחינתו, הייתי יכולה לנהל חיים כפולים, והוא היה ממשיך לחייך אליי כל יום כל עוד חזרתי הביתה. אהבתו הייתה כה חסרת פשרות. הגיע לו יותר ממני.

מבלי לתת למחשבות נוספות להרוס את מצב רוחי הלא צוהל במיוחד גם כך, מיהרתי אל הבית, פותחת את הדלת ונכנסת פנימה.

"ג'ייק, אני בבית!" הכרזתי בעודי סוגרת את הדלת ומניחה את השקיות, "היה לי יום מוזר כל-כך, אתה לא-"

קפאתי בבלבול. על הספה בסלון ישבה נערה לא מוכרת לי. היא לא הייתה נערה, אבל היא בהחלט נראתה צעירה ממני. שיערה הארוך והכהה נופל על כתפיה ברכות, פניה נשיות ומלאות בחיים ושמחה. עיניה הירוקות, שכרגע היו פתוחות לרווחה ממה שנראה כמו דאגה ותדהמה, בהו בי באופן לא נעים במיוחד.

מה שהיה מטריד יותר בסצנה הזאת היה ג'ייקוב. כשנכנסתי הוא ישב לידה, ידיהם משולבות. כנראה הוא לא שמע אותי מתקרבת כי הוא קפץ מיד על מקומו והתרחק מהבחורה כאילו חטף כוויה. ניסיתי להתעלם מפניו מלאות האשמה ולהתרכז בנשימות רגועות. החלטתי להתעלם ממנה לשנייה, ופניתי אליו.

"ג'ייק, מה קורה כאן?" ניסיתי לגרום לקולי להשתחרר מנימת ההאשמה והפחד, אבל הוא שמע מבעד להעמדת הפנים. הוא התכווץ לשנייה ואז נאנח ופנה להביט בפניי לראשונה.

"בלה, זאת מרי אן." הוא אמר.

בהיתי בו למשך שנייה וכשהבנתי שהוא לא מתכוון להוסיף עוד אמרתי, "ומההיא עושה פה?"

הוא זרק מבט אל הבחורה ומבטיהם השתלבו. בהיתי בשתיקה ולפתע הרגשתי את עצמי קורסת. ההבנה נפלה עלי כמו סלע, שוברת עימה את כל המחסומים העדינים שבניתי בשנים האחרונות. האוויר נתקע בגרוני המחשבה היחידה שמילאה אותי כעת הייתה, 'נגמר'.

איך שהוא הביט בה, איך שהפחד והדאגה נעלמו ממנו ללא זכר. ראיתי את זה כבר הרבה. סאם ואמילי, איתם בילינו כה הרבה, בהו כך אחד בשני כל הזמן. כאילו שאין עוד אנשים בעולם חוץ משניהם והם אחד, מושלמים יחד. עכשיו גם ג'ייקוב מצא את החצי השני שלו, בה. ואני הייתי יכולה לעלות באש והוא לא היה שם לב.

הכאב קרע אותי מבפנים ומילה אחת נפלטה מפי, "לא..."

תפסתי את משקוף הדלת כדי למנוע מעצמי ליפול על הרצפה. ג'ייק סוף סוף הפסיק לבהות בה והסתכל עלי כאילו נזכר שגם אני בחדר.

"אני כל-כך מצטער," הוא לחש, כאב ברור בקולו. הוא ניסה לעשות צעד לעברי, ידיו מושטות אלי. הרמתי את ידי וסימנתי לו לא להתקרב אלי. ניסתי לקחת נשימות עמוקות, אבל פשוט לא הלך. יבבה פרצה מגרוני. ידעתי מה אני צריכה לעשות, ולא התכוונתי להשתהות ולו לרגע נוסף. הסתובבתי וכמעט תלשתי את הדלת מהמקום. כשהייתי בחוץ, לא עצרתי. ידעתי לאן ללכת, ולשם התחלתי לרוץ.

רגלי נשאו אותי כמו מעצמן ואני רצתי כאילו חיי תלויים בזה, מבלי להסתכל לאחור. מבחינה מסויימת זה היה נכון. אם הייתי נשארת שם עוד שנייה כנראה שלא הייתי מסוגלת להחזיק מעמד. החור בחזי, שחשבתי שהגליד לפני כה הרבה זמן, היה פתוח ומדמם. הכאב היה מקפיא ובאותה העת מענה עד כדי כך שהייתי חייבת להצמיד את ידי אל החזה כדי לבדוק שאני לא באמת מדממת.

נעצרתי רק כאשר הגעתי אל יעדי, אותו צוק גבוה עם נוף האוקיינוס עוצר הנשימה. הרוח מהים קיררה את פני המיוזעות וריח המים המלוחים צרב באפי. מהצוק הזה קפצתי אז, וג'ייקוב הציל אותי. ג'ייק...

מבלי יכולת לעצור את עצמי עוד, נפלתי על האדמה הקשה. רציתי לבכות, להוציא את הכאב האיום החוצה, אבל הדמעות לא יצאו. אני לא אנושית יותר, חשבתי לעצמי, ואיך באמת? אחרי שהרגו אותי כל-כך הרבה פעמים?

נעמדתי שוב על רגלי הרועדות והסתכלתי סביבי. אף-אחד. שומם. הפניתי את מבטי חזרה אל האוקיינוס. זה היה כל-כך פשוט. אף-אחד לא היה חושד, לאף-אחד לא יהיה אכפת. צ'ארלי יצטער, הוא אהב אותי. הוא יתגבר עלי. וג'ייק... אני מתארת לעצמי שלו כבר לא יהיה אכפת.

התקרבתי אל קצה הצוק והסתכלתי למטה אל הסלעים החדים שפרצו מבין הגלים. ההחלטה שלי הייתה סופית. ידי כבר לא רעדו יותר כאשר אספתי את שיערי והורדתי בתנועות איטיות את המעיל. אפילו מחשבה אחת לא הטרידה אותי, כאילו כבר זכיתי בשלווה. ואז שמעתי את הקול שרדף אותי ימים ולילות, שבע שנים שלמות.

"בלה."

עצמתי את עיני והתחננתי למוחי שיפסיק לאמלל אותי עם הזיות. בלי להסתובב מלמלתי, "לך מכאן."

"אני לא יכול. את עושה טעות, בלה. זה אף פעם לא הפתרון, לא ככה." קולו היה מושלם, רך ומשיי – בדיוק כפי שזכרתי אותו. רציתי באותה מידה שילך ושישאר כאן איתי.

הסתובבתי אליו באיטיות ולא ניסיתי לעצור את הדמעות יותר.

"אין לך שום זכות להגיד לי מה לעשות! אני אעשה מה שיראה לי נכון, ברור?"

"אני לא אתן לך לעשות את זה."

הבעת פניו הקפואה לא הפחיתה אף לא מעט מיופיו השמיימי. עיניו היו כהות יותר מן הרגיל, אך מלבד זאת הוא לא נראה שונה מאיך שהוא נראה כשראיתי אותו פעם אחרונה לפני 10 שנים. החור בחזה שלי לא כאב יותר כשידעתי שהוא שם איתי. אפילו חייכתי חיוך קטן אליו.

"להתראות, אדוארד, אהובי." עיניו נפערו ופיו נפתח בזעקה אילמת, אך אפילו הערפד המהיר בעולם לא היה מספיק לעצור אותי.

פרשתי את ידי ובחיוך מאושר ורגוע ביותר שהיה לי זה שנים רבות, נפלתי לאחור.

הנפילה הייתה קצרה.

המים האפלים היו קרים. הם עטפו ושחפו אותי יותר ויותר עמוק.

לא ניסיתי להילחם נגדם והאפלה עצמה את עיני.

ג'ייקוב:

האישה שפעם אהבתי רצה החוצה. האימה על פניה הקפיאה אותי על מקומי, אך לא לזמן רב. ידעתי עד כמה בלה הייתה לא יציבה, וידעתי כמה המצב חמור.

הדבקתי נשיקה מהירה על מצחה של זו שמעכשיו תאחוז בליבי לנצח ומיהרתי החוצה. ברגע שהגעתי אל פאתי היער שמעתי יללה ומיהרתי להשתנות. ברגע שארבעת כפותי פגעו באדמה קולו של סאם מילא את ראשי.

"ג'ייקוב, מה הולך פה? הרגע ראיתי את בלה על הצוק!" הוא נשמע מודאג.

"איפה אתה? צריך לעצור אותה מהר, סאם! היא עלולה לפגוע בעצמה!"

"אבל מה קרה בכ-", קולו השתתק כשהרצתי בראשי את מה שקרה רק לפני כמה דקות. קולו כעת היה שקט, "הו לא."

כיוון שסאם לא הציע שום תמיכה או עצה שימושית, התרכזתי בריצה והעלתי את מהירותי. הוא היה קרוב ממני לצוק. קולו של סאם בראשי הופיע שוב.

"מה קורה כאן? זה נראה כאילו היא מדברת עם מישהו, אבל אין שם אך אחד!" יכולתי לראות את התמונות שסאם ראה דרך עיניו כמו דרך שלי. אמנם מרחוק, אך ניתן היה לראות את בלה עומדת כמעט על קצה הצוק ועם הגב אליו, פיה פעור כאילו והיא צועקת על מישהו שעומד מולה.

הייתי קרוב סוף סוף ויכולתי לראות את דמותה על הצוק. ואז ידיה נפרשו לצדדים והיא צללה מטה.

"לאאא!", זעקתי, אך היא כבר נעלמה מעיני במים הסוערים.

סאם ואני הגענו לראש הצוק באותו רגע והסכלתנו מטה. יללה פרצה מגרוני.

"אני מצטער, ג'ייק," מלמל סאם, עיניו הכהות מיוסרות ומלאות צער, "אני לא מאמין שהיא הגיבה ככה..."

"היא לא שפויה, סאם! יש לה הזיות וסיוטים והתקפי שכחה, אתה הרי ראית בעצמך שהיא הוזה אנשים, ועכשיו היא התאבדה!" יללה נוספת פרצה מגרוני. "אהבתי אותה בכל כוחי, אך זה לא הספיק..."

הרוח סחפה את צלילי האבל הרחק מאיתנו אל עבר הים הפתוח.